יום שישי, 28 בפברואר 2014

מפקד אצ"ל


לא אשכח את אריה בן אליעזר ששחרר אותי ועוד מספר חיילים יהודים מהצבא הפולני. לאחר מספר שבועות יצאתי ואיתי יצאו יחד ארבעה חיילים. יצאנו לחופשה ללא תשלום ושאינה מוקצבת בזמן ,ממנה לא חזרנו לעולם הביתה. השנה 1943 ,אני בן 30, ומוניתי למפקד האצ"ל. 

אני מאוד מתרגש כי זה משהו חדש עבורי. עליי לארגן מחדש את המחתרת , מיניתי לסגני את מרידור .
היה יום חמים כ- 26 מעלות , ממש לא מתאים לחודש דצמבר, בצהרים לא ירד גשם אך בערב ובבוקר ירדו טיפות למרות זאת היה חם מאוד ולא היה רוח.
כינוי המחתרת הראשון שלי היה "בן דוד". בארבע השנים שבהן אני מפקד על אצ"ל ביצעתי בארגון קרוב ל-300 פעולות, אני נורא מותש, רציתי לנוח אבל הייתה הרבה עבודה.
ביניהן היו פיצוץ מלון המלך דוד ביולי 1946, באגף בו שכן מרכז השלטון הבריטי.
אני עצמי לא נטלתי חלק בלחימה עצמית אלא עמדתי בראש המלחמה הפוליטית. עיקר תפקידי להתוות את מדיניות המחתרת, לרכוש את אהדת דעת הקהל ולדאוג לניהול ארגוני יעיל. אני מאוד דואג וכואב את מה שקורה לוחמי, אלה אשר נפלו בקרב, אלה אשר נפצעו ואלה אשר נכלאו ואף גורשו מן הארץ למחנות גלות. אני לא נרדם ודואג מאוד. המכאיב מכל היו התליות.
אני וחברי עשנו מאמץ עצום להצלת חיי חברינו, שתלו אותם במיטתם. זה אחד הימים העצובים בחיים שלי משום, שהיום בו תלו את חברי.
קידמתי את רעיון האחדות הלוחמת ומאמציי נשאו פרי, כאשר במשך כ- 9 חודשים פעלה "תנועת המרי העברי", מסגרת משותפת להגנה, אצ"ל ולח"י ואשר הלמה קשות בבריטים ורק "השבת השחורה" ופיצוץ מלון המלך דוד הביאו ראשי הישוב לחזור בהם ולנתק מגע עם "הפורשים" כפי שכינו את אנשי האצ"ל ולח"י.



 
      עריכה: קרן ודבורה

יום חמישי, 27 בפברואר 2014

אני בכלא לוקישיקי, סיביר

20.9.1939

ממש קפוא לי קר מאוד.
הגרמנים באו לפולין והתחילו להשתלט על המון ערים  ואז הבנתי שהתחילה מלחמת העולם השנייה.
אני ממש עצוב שלקחו אותי לכלא בגלל שהייתי נציג בית"ר(ברית נוער עברי על שם יוסף תרומפלדור).
אני בכלא לוקישקי שבסיביר אני כבר לא יכול קשה לי מאוד אני צמא נורא וגם רעב אני נהייתי תשוש וחולה, אבל אני מבטיח שאני יחזור לביתי ואפגוש סוף כל סוף את אשתי היקרה עליזה,
 שממנה אני רחוק  ורק מקווה שהיא בסדר.

אני עוד מעט צריך ללכת לעבוד בחוץ בקור הזה, האנשים האלו שישרדו בסיביר ממש גיבורים אבל אני לא יכול להבטיח כלום אולי אני יחזור לביתי, או שאני ישאר פה.


עריכה: לינת א'








ילדותי

16.8.1929

אחחחח.... יום הולדת 16... אני מרגיש שאני חייב לחזור לילדות שלי, לאחים שלי, להורים שלי ולבית ספר.
אני אספר לכם את סיפור ילדותי עד גיל 16.
נולדתי ב-16 באוגוסט 1913 ביום שישי בברסט ליטובסק.
יום זה היה אביבי רגיל.
מי שיילדה אותי הייתה בלומה, אשתו של מרדכי שיינרמן, סבתו של אריאל(אריק) שרון הקטן.
הורי קראו לי מנחם כי, נולדתי בפרשת נחמו. אני הבן הכי קטן בבית.
אחותי הגדולה היא רחל ואחי הגדול הוא הרצל. שם האב שלי הוא זאב ושם אמי הוא חסיה.
כשהייתי בן שלוש משפחתי עזבה לדרוהיצין בגלל מלחמת העולם, משפחתי נדדה במשך שנה ביערות ונשארה בקוברין. דבר זה היה קשה לי מאוד. כעבור ארבעה שנים חזרנו לבריסק. שמחתי מאוד שחזרתי לבריסק ולבית שלי.
כאשר הייתי בן 6 ההורים שלי שלחו אותי ללמוד בבית ספר עברי- דתי בשם "תחכמוני".
שם למדתי לאהוב את התנ"ך. כבר אז התחלתי לקרוא את התנ"ך. כשהייתי ילד היינו לומדים בשבת. הורים שלי לא רצו שאני אכתוב בשבת ולכן נמנעתי מהכתיבה. בשבת היה לילדים בבית ספרנו מבחן במקצועי האהוב לטינית. הייתי מאוד עצוב כי קיבלתי בלתי מספיק במקצוע האהוב שלי.כבר אז, עוד לפני גיל 13 חלמתי להיות עורך דין, אך בסוף לא הגשמתי את חלומי. בגיל 16 הצטרפתי לתנועת הנוער בית"ר. שם פגשתי בפעם הראשונה את מנהיג התנועה, זאב ז'בוטינסקי, שבא לנאום נאום. נאומו היה: "אתה יושב למטה ומקשיב לאיש וחש בכל עצמותך כיצד הוא מעלה אותך מעלה, מעלה. הנכבשת? לא, למעלה מזה: נתקדשת". הוא השאיר עלי רושם עז.


    
                                                               עורך: אילן א'